ימין ושמאל: הקרב שלא נגמר כשהזירה האמיתית נמצאת בתוך גוף האדם.
ימין ושמאל: הקרב שלא נגמר כשהזירה האמיתית נמצאת בתוך גוף האדם.
ימין ושמאל: הקרב שלא נגמר
כשהזירה האמיתית נמצאת בתוך גוף האדם. מאת ד"ר טליה בן יעקב- מומחית במערכות יחסים ובתורת הנפש על דרך הקבלה
במגרש אחד. שני כוחות. שני צדדים, שני צבעים. אדום מול לבן. גבורה מול חסד ורחמים. הפעלת קריסה מול שתיקה. ואז מאבק. מאבק קשה. לא נתפס. בלתי אפשרי על החיים מול המוות הנשקף מרחוק. רק צלצול הטלפון מחריד את תחושת השיתוק הפנימי.
בערב חמישי הטלפון צלצל.
על הקו חברתי מירי. קולה שבור.
“טליה… רק תחבקי אותי. רק תספרי לי מה הקבלה והעולם ההוליסטי אומרים על סרטן הדם.”, תאירי את עיניי. מה אומרת הנשמה של בעלי.
שאלתי בעדינות מה קרה.
“זה היה פתאום,” היא אמרה. עייפות קשה. חולשה. כאבים. בדיקות דם – ועוד באותו היום טלפון מהרופאה: להגיע מיד לבית החולים. הפניה ישירה למחלקה האונקולוגית סרטן דם. לוקמיה. זן נדיר ואלים.
שתיקה.
אמרתי למירי שאני לא מכירה לעומק את בעלה, וביקשתי שתספר לי עליו. על הילדות שלו. על הבית שממנו בא.
“הוא בן להורים ניצולי שואה,” היא אמרה.
“בבית לא דיברו על כאב. לא בכו. לא התלוננו. פשוט חיו.”
ואז הוסיפה, כמעט בלחישה:
“טליה, תעזרי לי להבין. מה נפל עלי. מה נפל עלינו. שלושת הילדים בוכים כל הזמן. אני לצידו – והבית מתפרק.”
הכאב כסימן קריאה
בשלב מסוים בשיחה אחרי הקשבה ארוכה אמרתי:
"את יודעת, מירי, כתבתי בספרי 'המעיין החתום' דוגמאות רבות על כאב כסימן קריאה. לא כעונש, אלא כהזמנה לאדם להתבונן פנימה. להבין מה חסר. מה הופר. מה גרם להעדר איזון – עד שתאי הדם עצמם יוצאים משליטה."
סרטן הדם, או בשמו הרפואי Leukemia, אינו מחלה של איבר אחד.
זו מחלה של מערכת החיים. של הדם. כפי שנאמר במקורות: "הדם הוא הנפש" המקום שבו נפש, הגנה והישרדות נפגשים.
תאי הדם הלבנים, (ספירת חסד) תפקידם להגן, פתאום הם מתרבים ללא ויסות –הגוף אינו “טועה”.הוא משמיע קריאה.
“כי הדם הוא הנפש” – חיים, גבול והישרדות
הקבלה אינה רואה בדם רק נוזל ביולוגי.
הפסוק המקראי “כי הדם הוא הנפש" (ויקרא יז, יא) מציב את הדם כמקום שבו הנפש פוגשת את הגבו, את הכלי, את החומר.
בקבלה, הדם משויך לספירת הגבורה (למי שאינו מכיר את יסודות הקבלה, מדובר ב10 ספירות, 10 אופנים, 10 עולמות עליונים, 10 כלים שדרכם משתקפים כוחות האל)ולצבע האדום:בה משתקפים גבול, הגנה, צמצום, הישרדות. זהו כוח חיוני. בלעדיו אין קיום.
אך הגבורה אינה אמורה לפעול לבדה.כאשר היא פועלת ללא איזון, ללא חסד וללא רחמים –
היא שוחקת את עצמה והופכת לאלימה והרסנית..
ימין ושמאל – לבן ואדום
מבנה היסוד של הקבלה מתאר שלושה קווים:
- ימין – חסד – צבע לבן
- שמאל – גבורה – צבע אדום
- אמצע – תפארת – רחמים
החסד נועד לרכך, לאזן, לאפשר חיים. הגבורה נועדה להגן, להציב גבול, לשמור.
מעניין לראות כיצד רעיון זה משתקף גם בגוף:
כדוריות הדם הלבנות – שצבען לבן – נועדו להגן, לזהות איום, להילחם במינון ראוי באויב ולהחזיר איזון.
הן אינן אמורות להילחם ללא הפסקה.
כאשר ההגנה הופכת למצב קיומי קבוע, כאשר אין הבחנה בין סכנה ממשית לבין החיים עצמם –
המערכת יוצאת מאיזון.
סרטן הדם – גבורה שאיבדה מידה
סרטן הדם אינו “תקלה”. זהו מצב שבו מערכת ההגנה פועלת ללא ויסות, כאילו האיום לעולם אינו חולף.
במבט קבלי־הוליסטי, זהו ביטוי של גבורה שלא הומתקה – כוח הישרדותי שפעל זמן רב מדי, בלי שידע מתי מותר לנוח.
הקבלה אינה שואלת: למה זה קרה?אלא: מה מבקש תיקון עכשיו?
ילדות של בן לניצולי שואה – חיים בצל דריכות
ילד שנולד להורים ניצולי שואה אינו נולד אל שקט, גם אם הבית מתפקד.
בבתים רבים של ניצולים:
- החיים נתפסים כשבריריים
- הסכנה אף פעם לא באמת חלפה
- הרגש נדחק הצידה לטובת הקיום
לא מתוך אכזריות – אלא מתוך צורך עמוק להמשיך לחיות.
הילד לומד:לא להכביד. לא לבקש יותר מדי. לא להתפרק. והגוף לומד:כדי לשרוד – צריך להיות דרוך.
בגרות של תפקוד – גבורה מתמשכת
רבים מבני הדור השני הופכים לאנשים מתפקדים מאוד: אחראיים, חרוצים, מחזיקים משפחה, עבודה, תפקיד. אך מאחורי התפקוד מסתתר לעיתים קושי עמוק: לבקש עזרה. להרפות שליטה. לתת מקום לפחד או לחולשה.
הנפש החיה על בסיס תכונות ספירת גבורה באופן מתמשך מצויה במצב לא מאוזן .מצב חירום שהפך להרגל.
סטרס מתמשך – כשהגוף לא שוכח
גוף שחי שנים רבות בסטרס סמוי:
- מערכת החיסון פועלת ללא הפסקה
- ההגנה הופכת לזהות
- אין מרחב אמיתי של רפיה
זהו גוף שממשיך לשרוד –גם כשאפשר כבר לחיות.
פרישה לגמלאות – הרגע שבו הגבורה מרפה
ואז מגיע רגע משמעותי: היציאה לגמלאות. עבור אדם כזה, העבודה אינה רק מקור פרנסה –
היא מבנה החוזקה. מסגרת של שליטה. סיבה להיות נחוץ.
כאשר האחריות משתחררת, כאשר הגבורה מפסיקה לפקד –עולים רגשות שנדחקו שנים:
עייפות עמוקה, פחד, כאב, שאלות קיומיות.
לא משום שהמחלה “נגרמת” מהפרישה –אלא משום שהגוף מקבל רשות לדבר.
קריאת המחלה – לתת מקום לרגש
המחלה, בעיתוי הזה, נושאת קריאה שקטה אך חדה:
עכשיו מותר לפחד. עכשיו מותר לא לשלוט. עכשיו מותר לכאוב. לא כהתמוטטות אלא כהסכמה לאמת.
לעיתים המחלה אינה מפרקת את הבית – היא מפילה את העמדת הפנים. היא מאלצת לעצור, לבכות יחד, לבקש עזרה, ולשאול שאלה חדשה:איך חיים – לא רק שורדים?
מבט של חמלה בין־דורית
אין כאן אשמה. לא של ההורים. לא של האדם. ולא של הגוף.
יש כאן שרשרת של חיים שנשאו כאב בלתי נתפס והעבירו הלאה גם כוח אדיר וגם עומס קיומי.
המחלה, במבט הזה, היא נקודת מפגש: בין עבר שלא דובר, הווה שמבקש איזון,
ועתיד שזקוק לרחמים.
סיום
כאשר הגוף מדבר –זו אינה חולשה. זו אמת. אמת שמבקשת איזון בין ימין לשמאל,
בין דם לחסד, בין הישרדות לחיים. והקשבה לקול הזה אינה מבטיחה ריפוי קל,
אך היא פותחת פתח לריפוי אנושי עמוק – כזה שמחזיר לאדם את הזכות
לא רק לשרוד, אלא לחיות. והיהדות קוראת לאדם באשר הוא, בשעת מצוקה זכור, הכל חלק ממסע שלא נגמר. ויש זמן לצעקה. לתפילה. לצדקה . לתיקון. כפי שאמרו אבותינו: "תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".ועוד שני כלים חזקים של ריפוי. תקווה וגם אמונה. אמונה שמתחדדת באמצעות הדמיון המודרך. החלום שאני בריא ויכול בהחלט להבריא . זה לא זמן לייאוש. זה זמו להחזיר את הגוף לאיזון. אני יודעת שאדם חולה, אין לו כוח לדמיון מודרך, לאמונה באל, אמונה בכוחות עצומים של ריפוי. אבל בצד הטיפול הביולוגי שכבודו במקומו מונח אסור לשכוח את כוחות הנפש הרוח והנשמה.